התמדה בחיפוש תקשורת, סיפוק ומשמעות

תגלית חדשה, שינוי תפקודי:
מה יכול להוציא, מהסתגרות תחושתית – להתלהבות, הנאה, תקשורת, ושיפור תפקודי?

אייל (שם בדוי) ישב בכיתה כשבפיו חוט מתכתי עבה וקשה, שאת הציפוי הפלסטי שלו כבר כרסם ופירק. הוא אחז בידיו במשטח העץ של המשחק שנועד לאפשר העברת חרוזים צבעוניים על פני חוטי המתכת. אייל היה מרוכז כל כולו, ושקוע בגירוי התחושתי. פיו הזיל רוק וכל כולו היה מופנה פנימה, לתוך עצמו. המדריכות כבר התייאשו מהזמנים הקצרים כל כך בהם אייל עסק במשהו אחר. מדי פעם עוד ניסו לעניין אותו בפעילות אחרת. מהר מאוד אייל הכניס לפיו כל חפץ שנתנו בידיו. משחק העץ והמתכת היה החפץ היחיד שלא היווה סכנת בליעה וחנק לאייל.

לאייל היו קשיים רבים. הוא קיבל עזרה מלאה באכילה, תמיכה פיזית רבה בהליכה ובכל פעולות היומיום, ולא דיבר. הוא נחשב לאחד המקרים היותר קשים במקום שנתן טיפול ופעילות לאנשים עם פיגור ואוטיזם. נפגשתי עם אייל פעם בשבוע. היו לנו 20 דקות לחיפוש של תקשורת משמעותית ושל פעילות מספקת וגם מאתגרת. ניסיתי להתחבר אליו לחוויה הפנימית והתחושתית שלו את העולם, ומשם לצאת יחד איתו ולמצוא מובן, פשר, משמעות ותקשורת עם החוץ.

החיסון מפני הייאוש שהצעתי לעצמי בחדר הטיפולים ולמדריכות בכיתה, היה בהגדרת התפקיד והמחוייבות שלנו איתו. ההגדרה הייתה שתפקידנו הוא לנסות, להיות יצירתיים, למצוא עוד ועוד אפשרויות. אך התפקיד שלנו לא כולל להצליח או למצוא תוך פרק זמן נתון, פתרון משופר לעיסוק משמעותי עבורו. ההגדרה הזאת עזרה לנו לחיות בשלום עם המצב הקיים, עם כל הקושי והתסכול שבו, לפעול בהתלהבות ובהתמדה לשיפור המצב, בלי שייאוש או תחושת כישלון יעכבו אותנו.

במשך שנה שלמה, ניסיתי בלמעלה מ-40 מפגשים, כל דרך, כלי, אביזר ורעיון שעלו בדעתי. ניסינו משחק עם כדור ואביזרים שונים, מגע ועבודה עם חומרים שונים, הפעלת טייפ עם מוזיקה וקולות שונים, משחקי קול, מגע ותנועה, משחקי תחושה מגוונים, הפעלת כלי נגינה מתופים ועד חלילים. בדרך למדתי להכיר עוד ועוד את שפתו של אייל. כל מבע פנים, כל תנועה, כל נשיפה או גוון של קול, כל תנוחה גופנית, תנועת עין או מבט. התפתחה בינינו שפה, תקשורת. עדיין לא נמצא עיסוק בו יוכל אייל למצוא סיפוק ומשמעות ותקשורת עם הסביבה. עיסוק שיוכל להתמיד בו יותר מדקה או שתיים בלי לעבור מייד לאכילת החפץ, או הבגד של עצמו, או להיות במצב של חוסר שקט פנימי ותנועתי.

שנה חלפה. באחת הפגישות, שמתי לב שלא ניסיתי לתת לאייל להכיר את הגיטרה שהייתה בחדר. חשבתי שהכלי שדורש אחיזה שונה בשתי הידיים, הפעלה של שרירי האצבעות באופן מכוון על המיתרים, ואפילו עצם הנוכחות של החפץ הגדול, יאיימו על המרחב האישי שלו ועל אייל עצמו. חשבתי שההצעה הזאת תהיה גדולה עליו. זכרתי את הכלל שלי- שבכל מפגש, יש לשכוח את כל מה שהיה בעבר, את כל מה שאני יודע על המטופל, ולפגוש אותו כאילו בפעם הראשונה, בערנות ובפתיחות לכל אפשרות. הגשתי לאייל את הגיטרה. הוא דחה אותה בשתי ידיו. זכרתי גם את הגדרת התפקיד של לנסות ולהתמיד בנסיונות בלי כל ציפייה להצליח. במשך ארבע פגישות, פיניתי את רוב הזמן להתיידדות של אייל עם הגיטרה. לאט לאט, הסכים לתת לגיטרה להיות בקרבתו, לנוח על ירכיו, להיות בין ידיו, ובהדרגה גם התעניין בתחושות שהמפגש עם הגיטרה איפשר. היקשתי על תיבת התהודה, פרטתי על המיתרים, כשהגיטרה בחיקו של אייל. בהמשך, יד על יד, כיוונתי את אייל לבדוק את התחושה של פריטה באצבעותיו של המיתרים. המשכנו עם כך עוד מספר פגישות, ואז קרה הפלא.

בשלב הזה, אייל כבר החזיק ליותר מעשר דקות את הגיטרה בידיו, מנסה מדיי פעם להכניס לפיו את הפינה של תיבת התהודה או את צוואר המיתרים. אני הבהרתי לו כי הפעילות עם הגיטרה לא כוללת הכנסתה לפיו, והוא התסגל לכך לאט לאט. באותה פגישה הוא ניסה לפרוט בעצמו על המיתרים, וגילה את הקסם התחושתי שבמגע של קצות אצבעותיו המחליקות ופורטות במהירות על המיתרים. נראה כי התחושה הזו הייתה הדבר שחיפש, וצלילי המיתרים נעמו לו. הוא נראה נלהב, מרוכז, ופרט בעוצמה הולך וגוברת על המיתרים. הבטתי בו, הקשבתי למנגינה, ולרגע יכולתי לדמיין שאני יושב מול דויד ברוזה בקטע נגינת רוק פראית על הגיטרה. תוך כמה פגישות נוספות, הפכה הגיטרה לידידתו הקרובה החדשה של אייל. הוא ביקש אותה, הסכים לא להכניס דבר אל פיו למשך חצי שעה, רק כדי שהיא תוכל להמשיך להיות בין ידיו, גילה עוד ועוד אפשרויות של מגעים וצלילים שהפיק ממנה, וישב דקות ארוכות בפריטה מתמשכת על המיתרים.

חצי שעה של פעילות בה הוא מתמיד בפעילות עצמאית, מהנה ומשמעותית עבורו, וגם תקשורתית ונעימה לסביבה, הייתה מעל ומעבר לכל ציפייה או תחזית שהייתה לי בתחילת העבודה איתו.

שיתפתי את מדריכות הכיתה בהתפתחות, ובסוף היום, בשעת ההתכנסות וההתרגעות של רוב מטופלי המרכז, ישב אייל ופרט על הגיטרה, מרכז אליו תשומת לב חיובית ומשתהה של מטופלים וצוות. שיתפתי גם את הוריו בהתפתחות המעניינת, וביום ההולדת שלו, קיבל אייל גיטרה במתנה.
התהליך הזה פתח לאייל אפשרות לתקשורת שלו עם הסביבה ולהתעניינות מחודשת של הסביבה בו מתוך הנאה, תקווה והתלהבות.
מדריכות בכיתה השקיעו מאמץ למצוא עבורו פעילויות מתאימות, לשתפו יותר בפעילויות קבוצתיות ולאפשר לו אכילה עצמאית ככל האפשר.

ההורים הזמינו הדרכה בביתם איך ללוות את אייל בעליית מדרגות, באכילה, בפעילות משחקית, בתנועה בתחושה, ובתקשורת.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט